החלטה בתיק בש"א 180012/05

עניינה של החלטה זו הנה בקשת הנתבעים להורות לתובעת להפקיד ערובה להבטחת תשלום הוצאותיהם, בהתאם לסמכות המוקנית לבית המשפט על פי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 (להלן: " התקנות").

1.         הנתבעים טוענים, כי התובעת הינה חברה הרשומה והפועלת באיטליה, והינה תושבת חוץ, וכי עיקר עסקיה של התובעת הינם באיטליה וככל הידוע לנתבעים, לתובעת כלל אין נכסים בישראל.
עוד טוענים הנתבעים, כי לבא כוחה של התובעת יפוי כח מוגבל בלבד וכי סיכויי התביעה קלושים.
לפיכך, קיים חשש של ממש, כי באם תדחה התביעה, לא יהיה מהיכן לגבות את סכום ההוצאות, באם ייפסקו כאלו כנגד התובעת.

מנגד טוענת התובעת, כי בשל היותה של איטליה חברה באמנת האג בעניין הפרוצדורה האזרחית, הרי שנשללת האפשרות לחייבה בהפקדת ערובה, וזאת בהתאם לתקנה 29 לתקנות ביצוע אמנת האג (הפרוצדורה האזרחית), תשי"ד- 1954.
עוד טוענת התובעת בעניין יפוי הכח המוגבל שניתן לבא כוחה, כי  בעובדה זו אין כל רלוונטיות לבקשה דנן.
עוד מוסיפה התובעת, כי סיכויי התביעה טובים.

2.         סעיף 353 לחוק החברות, התשנ"ט - 1999 (חוק החברות (תיקון מספר 3) התשס"ה - 2005, פורסם ביום 17.3.2005) קובע כהאי לישנא:-

"353.א. הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".

תיקון זה השיב למעשה את ההלכה, שהיתה קיימת עד לכניסתו לתוקף של חוק החברות, התשנ"ט- 1999, דרך סעיף 232 לפקודת החברות (נוסח חדש) התשמ"ג - 1983, המבחינה בין אדם פרטי לבין חברה בע"מ בכל הנוגע לחיוב בערובה להבטחת הוצאות משפט.
הנחת היסוד הגלומה בהוראת סעיף 353א הנ"ל היא, כי חברה צריך שתפקיד ערובה להוצאות, אלא אם כן סבר בית המשפט כי הנסיבות אינן מצדיקות ביצוע ההפקדה, או שהחברה הוכיחה שיש באפשרותה לשאת בתשלום ההוצאות, אם תחוייב בהן.

3.         סעיף 353 לחוק החברות, התשנ"ט - 1999 מסמיך,כאמור לעיל, את בית המשפט לחייב תובעת-חברה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, אולם סמכות זו לא תופעל באופן אוטומטי וזאת על מנת שלא לנעול דלתות בית המשפט בפני מתדיין עני ועל מנת שלא לפגוע בזכותו לממש את זכות הקניין שלו, שהיא זכות יסוד.
שיקול הדעת של בית המשפט נקבע בהלכה הפסוקה, שלא נס ליחה:

"שיקול הדעת אם לחייב תובע במתן בטוחה לכיסוי הוצאותיו של נתבע רחב והנתונים החייבים להישקל מגוונים הם, שכן מצד אחד אין נטיה לנעול בפני התובע את שערי בית המשפט אך משום שהוא דל אמצעים, או שזו חברה בפירוק, ומצד שני יש להתחשב בהפסד שהנתבע עלול לסבול אם התביעה תידחה ולא יהיה לו ממה לגבות את הוצאותיו" (רע"א 377/87 ג'נחו נ' וויבהו א.ב.ה. - חברת מניות, פ"ד מא (4), 522, 523-524).

4.         מהמקובץ עולה, כי יש לערוך איזון בין האינטרסים הנוגדים של כל צד וסבורני  כי בנסיבות העניין האיזון נוטה לטובתה של התובעת.
בענייננו, התובעת הנה חברה איטלקית זרה.